בפסק דין מעניין שניתן ב-9.6.16 בית המשפט העליון של ארה"ב קובע באילו נסיבות העובדה ששופט לא פסל את עצמו מלדון בתיק מהווה פגיעה בזכותו של נאשם ל- Due Process, כלומר בזכותו החוקתית להליך ראוי?

במקרה הזה, קבע בית המשפט העליון כי העובדה שאחד השופטים שדן בתיקו של המערער במסגרת הרכב של בית המשפט העליון המדינתי (בכהונתו כנשיא בית המשפט העליון המדינתי), היה גם התובע המחוזי שלפני יותר מ-30 שנים חתם ואישר לבקש את עונש המוות בעניינו של אותו מערער, מהווה הפרה של זכותו להליך ראוי, הגם שקולו בהרכב לא היה הקול המכריע.

וזה הסיפור הדיי מדהים של פסק הדין הזה.

מדובר במערער שנדון למוות על עבירת רצח תוך ביצוע שוד יחד עם אחר שהתרחשה ב-1984. השותף לעבירה הפליל את המערער בתמורה להסדר טיעון מקל ביותר ובין היתר טען כי מדובר היה ברצח תוך כדי שוד, לאחר שהקורבן, אותו הם לא הכירו כלל, הסכים לתת להם טרמפ. הם כיוונו אותו לבית הקברות הסמוך, קשרו אותו והכו אותו למוות. המדינה ביקשה להטיל על המערער עונש מוות על בסיס שתי נסיבות מחמירות: שהרצח היה תוך ועקב ביצוע שוד וכי המערער כבר נדון בעבר כקטין בעבירת רצח נוספת. הוא היה בן 18 בעת ביצוע העבירה הזו. בתיק הפנימי של התביעה מופיע אישור בכתב ידו של התובע המחוזי דאז לבקש עונש מוות על גבי חוות הדעת פנימית שכתבה תובעת מן המשרד. הנאשם הורשע ונדון לעונש מוות.

ב-2012 במסגרת הליכים שלאחר הרשעה ברמה המדינתית (יש שני סוגים עיקריים של הליכים לאחר הרשעה בארה"ב, המקבילה לבקשה למשפט חוזר בישראל, ברמה המדינתית וברמה הפדראלית) הצליחו הסניגורים של המערער לשוחח לראשונה עם השותף שהפליל אותו לפני עשרות שנים. השותף גילה להם כי המניע האמיתי לביצוע הרצח הייתה העובדה כי בין הנאשם לקורבן, גבר כבן 50, הייתה מערכת יחסים מינית ולא מדובר היה בשוד של אדם זר שנתן להם טרמפ. בנוסף הוא מסר כי התובע בתיק ידע זאת, אך אמר לו להעיד כי מדובר היה בשוד. התובע גם הסתיר את העובדה כי בתמורה לעדותו השותף המפליל קיבל לא רק הסדר טיעון מקל, אלא גם מכתב מהתביעה שנשלח לועדת השחרורים הממליץ להעניק לו שחרור מוקדם ממאסרו. 

בית המשפט במדינת פנסילבניה, שם נוהל המשפט, בהליך שלאחר הרשעה, קבע כי התביעה הפרה את חובתה החוקתית לגלות להגנה חומרים בעלי פוטנציאל מזכה (הפרה של פסק הדין המפורסם בעניין Brady v. Maryland שמחייב העברת חומר בעל פוטנציאל מזכה להגנה כסטנדרט מינימום חוקתי) וקבע כי המערער זכאי לטיעון חוזר לעונש לגבי השאלה האם ראוי להטיל עליו עונש מוות, זאת תוך שהוא מבטל את גזר הדין. על ההחלטה הזו הוגש ערעור מדינה לבית המשפט העליון של המדינה. נשיא בית המשפט העליון המדינתי, שאמור היה לשבת בהרכב שדן בערעור, היה התובע המחוזי שב-1984 שאישר את בקשת עונש המוות בתיק. בקשה מטעם הסניגורים של המערער שיפסול את עצמו מלדון בתיק נדחתה על ידו. בחוות דעתו המקבלת את ערעור המדינה הוא מבקר בצורה חריפה הן את בית המשפט קמא על פסיקתו והן את הסניגורים של הנאשם על האג'נדה הקיצונית שלהם נגד עונש המוות וקובע שהם הופכים את ההליכים שלאחר הרשעה לקרקס. העניין המרכזי, לדעתי, היה שחוות דעתו לא הייתה מכריעה – כלומר היה רוב מוחלט של שופטים בהרכב (פה אחד למען הדיוק) שדעתם הייתה לקבל את ערעור המדינה גם אם היה פוסל את עצמו.

למרות זאת, בית המשפט העליון הפדראלי מבטל את ההחלטה של בית המשפט העליון המדינתי בגלל פגיעה בזכותו של הנאשם להליך ראוי עקב העובדה שהשופט לא פסל את עצמו למרות שהייתה עליו חובה לעשות כן, הגם שחוות דעתו לא הכריעה את הכף.

בית המשפט העליון של ארה"ב מצטט את הפסיקה שלו עצמו ואת הקביעות (הדיי מובנות מאליו) כי לכל נאשם מגיע לעמוד למשפט ללא משוא פנים וכי זו חלק מזכותו החוקתית להליך ראוי וכי אם השופט שמכריע בתיק הוא גם התובע הופרה הזכות להליך ראוי (בית המשפט מצטט תקדים ישן של שופט חוקר שקבע כי עדים מסוימים שהעידו מולו מכשילים הליך שיפוטי ולכן הורה להעמיד אותם לדין, ואז כעבור כמה שבועות הם נשפטו על ידו והורשעו). בית המשפט מצטט את הפסיקה הקודמת שלו עצמו שקבעה כי הכלל החוקתי לפסלות שופט שהייתה לו מעורבות קודמת כתובע בתיק היא: אם הייתה לו מעורבות משמעותית אישית בהחלטה משפטית קריטית בהליך.

מדינת פנסילבניה טענה כי עצם העובדה שהשופט, כתובע מחוזי, אישר לבקש את עונש המוות בעניינו של המערער לא מחייבת פסילתו מלדון בתיק כי מדובר בהחלטה שאינה מהותית ולא דרשה התעמקות בתיק מעבר לקריאה של חוות דעת פנימית בת כעמוד וחצי. השופט קנדי, שכתב את דעת הרוב, דוחה את הטענה הזו, גם כי לטעמו ברור שהחלטה לבקש עונש מוות אינה יכולה אלא להיות החלטה משפטית קריטית בתיק, וגם כי הוא זוקף לחובתו של התובע המחוזי אז ונשיא בית המשפט העליון המדינתי היום את תעמולת הבחירות שלו לתפקיד שופט עליון במדינה (כן, במדינת פנסילבניה, כמו במדינות רבות בארה"ב, מועמדים רצים בבחירות לכהונה שיפוטית, כולל זו של בית המשפט העליון המדינתי). בתעמולת הבחירות שלו השופט הצהיר כי שלח כתובע מחוזי 45 אנשים ל-Death Row. כלומר שהוא ראה את תפקידו בתיקים האלה כמשמעותי ומהותי (הוא שלח אותם לשם) ולא כעניין טכני בלבד כמו שהתביעה ניסתה להציג בטיעוניה.

דעת הרוב מדגישה את הסיכון בכך שתובע יושב כשופט בתיק שהיה בטיפולו. בית המשפט העליון מדגיש את העובדה כי ההחלטה של בית המשפט בערכאה הדיונית, שנהפכה על ידי בית המשפט העליון המדינתי, ביקרה בצורה חריפה את התובע שטיפל בתיק בגין הסתרת חומרים מזכים מן ההגנה – תובע שהיה כפיף של נשיא בית המשפט העליון המדינתי כשהוא היה התובע המחוזי. אמנם אין כל ראייה או קביעה כי התובע המחוזי באותה העת ידע על ההפרה או נתן לה יד, אך קשה שלא לראות את ההחלטה הזו כביקורת על משרד התובע המחוזי כולו, משרד שהשופט שהפך את ההחלטה עמד בראשו באותה התקופה.

הטענה היחידה של מדינת פנסילבניה שלדעתי היה בה ממש, הייתה הטענה כי גם אם השופט היה צריך לפסול את עצמו, הדבר אינו מוביל בהכרח לפסילה של פסק הדין כולו שכן ההרכב פסק פה אחד להפוך את החלטת בית המשפט קמא ולכן לכל היותר מדובר ב-Harmless Error (דוקטרינה משפטית אמריקנית שמאפשרת לדחות ערעור גם אם הייתה טעות משפטית, אם לא נגרם למערער נזק מן השגיאה). בית המשפט העליון דוחה גם את הטענה הזו בקלות יחסית וקובע כי לאור העובדה שדיונים פנימיים בתוך הרכב ערעורים הם חסויים – כפי שהם צריכים להיות – לא ניתן לדעת או לכמת את השפעתו של השופט שהיה נגוע במשוא פנים על תהליך קבלת ההחלטה הסופית. העובדה שההצבעה שלו לא הייתה הכרחית להכרעה בתיק יכולה ללמד כי הייתה לו השפעה גדולה מאוד בהליך קבלת ההחלטה הפנימי של ההרכב. עצם ההשתתפות של שופט שיש לו משוא פנים בהרכב חותרת תחת הניטרליות של ההרכב כולו וזאת לא ניתן לקבל. מדובר בפגיעה במראית פני הצדק ובפגיעה בצדק עצמו. לכן, כאשר החשש למשוא פנים מגיע עד כדי פגיעה בזכות להליך ראוי – לא ניתן לומר כי מדובר ב-Harmless Error. בית המשפט העליון גם דוחה בקלות את הטענה, הדיי צינית יש לומר, של מדינת פנסילבניה כי גם דיון חוזר בפני בית המשפט העליון המדינתי לא ייתן למערער באמת את הסעד המבוקש על ידו – קרי דיון בערעור המדינה בהרכב נטול משוא פנים. כי אמנם הנשיא הנגוע במשוא פנים פרש כבר, אבל רוב השופטים בהרכב הם עדיין אלה שפסקו נגדו, ייתכן בהשפעתו של הנשיא לשעבר, לכן אין טעם להחזיר את התיק לדיון חדש בערעור המדינה שכן החשש למשוא פנים עדיין קיים. בית המשפט העליון קובע במענה לטענה זו כי חוסר היכולת לתת סעד מושלם למי שנפגעה זכותו החוקתית, אינה מהווה עילה שלא לתת לו סעד בכלל.

בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין של בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה.

פסק הדין של בית המשפט העליון של ארה"ב ניתן בדעת רוב של חמישה מול שלושה שופטים שהיו בדעת מיעוט וסברו שאין כאן הפרה של זכותו של המערער להליך ראוי. קריאה של דעות המיעוט, שיש להן כמובן הדגשים אחרים ושונים מדעת הרוב, מלמדת כמה לא מדובר בתיק ברור וחד משמעי כמו שדעת הרוב מנסה להציג (אם כי אני עדיין סבור שדעת הרוב צודקת ובמרווח גדול מדעות המיעוט).

מעבר לאמור, יש עניין מעניין נוסף בפסק הדין ששווה התייחסות לטעמי.

אם התיק היה נדון לפי כללי גילוי חומרי החקירה בהליך הפלילי שנהוגים בישראל, רוב הסיכויים שחוות הדעת הפנימית עליה חתם התובע המחוזי שהפך שופט עליון, לא הייתה נמסרת מעולם להגנה – שכן מדובר בתרשומת פנימית מובהקת שלפי הפסיקה בישראל אין להעביר לעיונה של ההגנה, גם לא בשלב של בקשה למשפט חוזר. כך, ההגנה מעולם לא הייתה יודעת על מעורבותו של נשיא בית המשפט העליון המדינתי בתיק ולא הייתה לה עילה לבקש ממנו שיפסול את עצמו (אולי למעט העובדה כי היה התובע המחוזי בתקופה בה נוהל התיק בבית המשפט). לא ברור מפסק הדין בדיוק איך קיבל צוות ההגנה את התיק הפנימי של התביעה (אם בכלל קיבל את כולו) – מצוין רק שהוא התקבל במסגרת ההליכים שלאחר הרשעה – אבל ברור שקבלתו הייתה חיונית להגנה במקרה זה ובעצם הכריעה את הכף לטובתה.

בעניין זה של חשיבות הגישה לתרשומות פנימיות של התביעה, פסק הדין מזכיר פסק דין נוסף שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב ב-23.5.16, מספר ימים לפני פסק הדין הזה. מדובר בפסק הדין בעניין Foster v. Chatman, שגם שם קבלת התיק הפנימי של התביעה הייתה קריטית להגנה והכריעה את הכף. שם היא הביאה להוכחת הטענה כי התביעה נקטה בפסילת מושבעים ממניעי גזע בלבד (פסילת מושבעים שחורים), דבר שפסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב קבעה כי הוא מנוגד לחוקה. בפסק הדין בעניין פוסטר מצוין בדיוק כיצד קיבל פוסטר את התיק הפנימי של התביעה – הוא הגיש עתירה לפי חוק הרשומות הפתוחות של מדינת ג'ורג'יה שם נוהל ההליך (חוק שאני מניח שהוא שווה ערך לחוק חופש המידע הישראלי). העתירה התקבלה והוא קיבל גישה לתיק המקורי של התביעה מימי ניהול המשפט ב-1987. מה שהוא מצא שם זה בוננזה של ממש שמוכיחה בצורה כמעט מלאה וחד משמעית הפלייה גזעית ופסילת מושבעים שחורים מן הסיבה הזו בלבד – כולל סימון מושבעים שחורים ברשימות התביעה כ-B ו-NO. בישראל כל המידע הזה היה חוסה גם הוא תחת הקטיגוריה "תרשומות פנימית" ולא נמסר לעולם להגנה, בשום שלב של ההליך. ואם מישהו חושב שניתן לעשות שימוש בישראל בחוק חופש המידע לצורך גילוי חומרים שכאלה, כמו שעשה פוסטר, אני מפנה אותו לסעיף 9 (ב) (4) לחוק שפוטר כל רשות, קטיגורית, מלמסור כל תרשומת פנימית. כך שגם מחוק חופש המידע לא תצמח הישועה.

בקיצור, בניגוד לארה"ב, נאשמים ישראלים לא הולכים לעיין בקרוב בתיקים הפנימיים של התביעה וכל דבר שנמצא שם שיכול לסייע להם בהגנתם, יישאר כנראה חסוי מפניהם בעתיד הנראה לעין.

פסק הדין המתואר הוא Williams v. Pennsylvania .       

פוסט זה נכתב על ידי עו"ד משה סרוגוביץ