אבל, מסתבר שהייתה טעות בחישוב טווח העונש (למי שמעוניין, הטעות הייתה שהרשעה וגזירת דין במספר עבירות באותו היום נחשבת כהרשעה אחת לפי ההנחיות ולא כמספר הרשעות וכמות ההרשעות הקודמות משנה את טווח העונש הקבוע בהנחיות). הטווח הנכון לפי העבר הפלילי הנכון של המערער הוא בעצם 70 עד 87 חודשים. המערער ערער לבית המשפט הפדראלי לערעורים וערעורו נדחה. נקבע כי הוא לא הוכיח שבית המשפט הפדראלי המחוזי היה מטיל עליו דווקא את עונש המינימום לו היה מוצג הטווח הנכון וכי העונש שהוטל בפועל עדיין נמצא בתוך טווח העונש הקבוע בהנחיות, גם לפי המתחם הנכון, ולכן הוא עונש סביר בנסיבות ואין עילה להתערב בו. בית המשפט לערעורים קבע כי כאשר יש טעות בטווח העונש, אך העונש שנגזר בפועל הוא בתוך הטווח הנכון, הנאשם צריך להביא ראייה נוספת כדי להוכיח שהטעות בטווח העונש אכן גרמה לו נזק.

בית המשפט העליון של ארה"ב דוחה את הכלל הזה של בית המשפט לערעורים וקובע שככלל טעות בטווח הענישה היא טעות ברורה על פני הפסק, שבהעדר נסיבות מיוחדות מקנה לנאשם זכות להליך גזירת דין חדש. נקבע על ידי בית המשפט העליון כי טווח העונש כפי שנקבע בהנחיות ממסגר את הליך גזירת הדין ומשפיע עליו השפעה מכריעה. נקבע כי ייתכנו מקרים חריגים בהם הנימוק של גזר הדין הוא כזה שברור שאותו העונש היה מוטל גם ללא הטעות בטווח, אבל ברוב המקרים זה לא המצב. כך גם במקרה הזה נקבע, זה לא היה המצב. ברור כי מסגרת הטווח שנקבעה בטעות מסגרה את טיעוני הצדדים ואת גזירת הדין שהייתה למינימום של טווח הענישה הקבוע בהנחיות. בית המשפט העליון מקבל את טענת המערער כי ניתן להסיק בנסיבות הללו שבית המשפט המחוזי היה גוזר את המינימום שבטווח הנכון, לו זה היה מוצג בפניו.

בהחלט ייתכן שניתן לעשות כאן השוואה לערעורים על גזרי דין לאחר תיקון 113 לחוק העונשין ועל טענות כנגד מתחם העונש ההולם. הרבה פעמים אנו כסניגורים נתקלים באמירות של ערכאות ערעור, כולל בית המשפט העליון, כי גם אם שגה בית המשפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם, עדיין העונש שנגזר בסופו של דבר הוא עונש סביר. ניתן לנסות לענות לטענות כאלה בטיעון של בית המשפט העליון של ארה"ב כפי בא לידי ביטוי בפסק הדין הזה, כי הטווח (הגם שפה הוא נקבע בהנחיות כתובות ואצלנו הוא יציר השופט שגוזר את הדין) ממסגר את הליך גזירת הדין ברמה כזו מכרעת שלא ניתן להעלם מטעות במתחם העונש ההולם, גם אם העונש הסופי נראה כשלעצמו סביר. מדובר בטעות שכנראה כמעט בוודאות הזיקה לנאשם והחמירה עונשו בטעות, כי כמעט תמיד, מתחם אחר פירושו עונש אחר.

מעבר לטיעון הזה שעולה מהרציו של פסק הדין חשבתי ששווה להתייחס למספר נקודות נוספות מעניינות ומטרידות בפסק הדין:

• שימו לב לתפקידו המרכזי של קצין המבחן בהליך גזירת הדין בבית המשפט הפדראלי. הוא מחשב ראשון מהו טווח העונש לפי ההנחיות. כאן קצין המבחן שגה בחישוב שלו, ונראה שכל הנוגעים בדבר הלכו אחריו בלי לבדוק בכלל את החישוב שלו בעצמם, מה שהוביל לטעות בגזר הדין ולכל ההליך הזה.
• המערער כאן ערער בעצמו לבית המשפט הפדראלי לערעורים. לאחר שהוא הגיש את הערעור שלו בעצמו, הסניגור שלו הגיש לבית המשפט לערעורים כתב טענות בו הוא מציין כי הערעור חסר סיכוי ומבקש שבית המשפט ישחרר אותו מייצוג (מסמך שהוא חייב להגיש לפי הפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון לאור העובדה שיש לנאשם בארה"ב זכות חוקתית לייצוג משפטי בערעור ראשון בזכות וזאת לפי התיקון השישי לחוקה). רק בתגובה של המערער לכתב הטענות של עורך הדין שלו הוא מעלה בעצמו את סוגיית הטעות בטווח הענישה. הטענה הזו שמעלה המערער בעצמו הובילה את הסניגור (ולא ברור מפסק הדין אם זה אותו סניגור) להגיש כתב טענות מתוקן שטען את הערעור לגוף הטענה. לטעמי לפחות, לא ייצוג משובח במיוחד, למרות שזה תיק פדראלי בו הייצוג הציבורי אמור להיות איכותי יותר וממומן בצורה טובה יותר.
• שימו לסטטיסטיקת גזרי הדין הפדראליים שמופיעה בגוף פסק הדין של בית המשפט העליון. מסתבר שגם לאחר פסק דין בוקר בו קבע בית המשפט העליון הפדראלי כי הנחיות הענישה הן הנחיות מנחות בלבד ולא מחייבות (אולי אקדיש מתישהו פוסט נפרד לרציונל שעמד מאחורי ההחלטה הזו), עדיין רוב מוחלט של העונשים ניתנים בתוך הטווח הקבוע בהנחיות. אני מניח כי העובדה שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון שענישה בתוך הטווח כמעט תמיד תחשב סבירה ולכן במידה רבה היא חסינת ערעור והעובדה כי לבית המשפט חובת הנמקה מצומצמת כאשר הוא גוזר את הדין בתוך טווח ההנחיות בוודאי עוזרת לכך מאוד. שימו לב גם כי כאשר בתי המשפט כבר חורגים מטווח הענישה הקבוע בהנחיות כלפי מטה, זה כמעט תמיד לאור בקשה של המדינה לעשות כן. ככה שנראה שגם בעולם של הנחיות מנחות ולא מחייבות, הכוח נותר בידי התביעה בעיקר.

מדובר בפסק הדין בעניין Molina-Martinez v. U.S.

פוסט זה נכתב על ידי עו"ד משה סרוגוביץ